המוח האנושי תופס וזוכר רק את האובייקטים והפרטים שניתנת להם תשומת לב ממוקדת מראש. האפשרות להבחין באובייקט לא צפוי, תלויה במידת דמיונו לאובייקטים אחרים. גם קירבה פיזית מרחבית שלנו לאובייקט שלא ניתנה לו תשומת לב מראש לא תשפיע על היכולת שלנו להבחין בו.
בזמן שאנו שקועים במשהו, איננו מבחינים במה שקורה בסביבתנו, כלומר, איננו יכולים לראות אובייקטים אחרים בסביבה למרות שהושם עליהם פוקוס ע"י אלומת אור למשל.
לדוגמא: הרבה מאתנו התנסו בסיטואציה של חיפוש מושב פנוי באולם קולנוע צפוף. אחרי סקירה של מספר דקות, מצאנו מקום. ביום למחרת שאלו אותנו חברים מדוע התעלמנו מהם באולם הקולנוע. מסתבר שמבטינו הופנה אליהם אבל לא ראינו אותם, כפי שלעיתים אנו לא רואים או קולטים אנשים שאנו מכירים במקום שאיננו צופים לראותם. כך קורה שאיננו מבחינים בשינויים שחל במראה שלהם. דוגמא נוספת: חבר שגילח את זקנו, הסתפר וכדומה.
אנו מרגישים שאנו זוכרים ותופסים כל דבר שבסביבה ומתייחסים "לעיוורון קוגנטיבי" לגבי פרטים כיוצא מן הכלל.
כישלון הנהגים באבחון וזיהוי כלי רכב דו-גלגלי, שייך אף הוא לתחום "העיוורון הקוגנטיבי" בו נהג כלי הרכב אינו כולל את המושא "כלי רכב דו-גלגלי" בעולם העצמים בסביבתו התחבורתית.
הנהגים נמצאים בסיכון של 50% בחוסר הבחנה בכלי רכב דו-גלגלי, מכאן ולתאונה הדרך אינה ארוכה.
מנתונים סטטיסטיים נמצא שרוכבי דו-גלגלי נפגעים בעיקר בשל קיפוח זכותם לדרך ע"י הנהגים, מה גם שהם סובלים מתדמית שלילית שכתוצאה ממנה אינם נתפסים כשווי זכויות בדרך.